ציד ואומנויות לחימה

אומנויות לחימה מספקות מספר יתרונות למתאמן והיתרונות הללו מתממשים בדרגות שונות. זאת בהתאם לסגנון, משמעת, אתלטיות, גמישות, כוח, מודעות למצב, חדות נפשית, כבוד וכדומה. בגדול, ניתן לפצל את הקטגוריות הללו לשתי קבוצות: שימור עצמי ושליטה עצמית.

בדרך כלל חושבים על שימור עצמי במונחים של האם יעיל לעבוד תחת לחץ? האם אוכל לבצע את הטכניקות במגוון של נסיבות? האם תהיה לי סבירות גדולה יותר להצלחה מול מרובה תוקפים או נגד תוקף חמוש?
מצד שני, שליטה העצמית היא האם אני הופך להיות ממוקד במהות, עם דגש על תכונות אישיות של אדם מכבד וממושמע יותר? האם אני מאמן את המוח שלי לקבל יותר שליטה עצמית? האם אני מתנהל עם יותר חמלה וענווה כלפי אנשים כתוצאה מהמודעות העצמית שלי?

רוב אומנויות הלחימה יפתחו צמיחה באופן טבעי מידה גדולה או פחותה של הפילוסופיה שלהן, מבוססת על המיקוד וערכי הליבה. וככזה, כל אמנות לחימה או סגנון ימשכו אנשים שונים על סמך העדפותשלהם ומה שהם מחפשים או מצפים להשיג עי אימונים ולימודי אומנויות לחימה.


אנו יכולים לנתח את המונח 'אמנות לחימה' עצמו , ולחלק את אותו לשני מרכיבים, "לחימה" כלומר "של מי שמתאים למלחמה, לוחם" ו"אמנות" מוגדרת כ"ביטוי או יישום של מיומנות יצירתית אנושית
ודמיון' – בקיצור, המפגש של הפיזי או הקרבי עם המוחי או הדמיוני.
בדרך זו, נוכל להניח שאמנות הציד שונה בפרמטרים ובהגדרה מזו של אומנויות לחימה.

ציד בדרך כלל אינו מסווג כאמנות לחימה וסובל מתפיסות שגויות רבות, והתייחסות שלילית מצד אלו שחיים בחברות שהתרחקו או מנותקות ממציאות המוות בחוויה היומיומית. ציד הוא ללא ספק ה"לחימה" מכל אומנויות הלחימה, מכיוון שהוא כרוך בנטילת חיים ואם אי פעם דיברתם עם צייד או ראיתם אותו בפעולה, תבינו מהר שאכן ישנה אומנות מלאה בתחום כמו להתחמק מחושיהם החדים של בעלי חיים אותם הם רודפים.

יתר על כן, יהיה קשה להתווכח על הנקודה שהציד אינו משיג שימור עצמי, שכן זוהי אחת המיומנויות הראשוניות ביותר שהשתמשו אבותינו כדי לקיים חיים. בתרבויות פרימיטיביות יותר, מידה רבה יותר של מיומנות בציד יכולה להוביל ליכולת גדולה יותר לפרנס את השבט או החברה וממש להיות ההבדל בין חיים או מוות.

אנו יכולים למצוא את האנלוגיה לשימור עצמי בהתייחסות שלנו לדיוק בירי בנשק חם לכיוון של בעלי חיים. אבל גם לעבר בין בני אדם כחלק מהקרב. , שם סביר להניח ששצלף מיומן יותר יצליח לחסל יריבים רבים יותר ויש לו סבירות גדולה יותר לתוצאות מוצלחות.

אמנם זה נכון שציד קשור בבירור לשימור עצמי, אבל נזהר לא להתעלם מהמרכיב של השליטה העצמית של ציד. ציד מפתח סבלנות ומודעות, ששניהם הם מיומנויות נדרשות בעת המתנה או רדיפה. לכל מי שנאלץ לגרור צבי לבן זנב של 200 פאונד (גם לאחר הסרת הקרביים) ביער, מבין שהצייד דורש גם לפתח כוח וסיבולת במקרים רבים.
היכולת לשלוט ברגשותיו לפני שחרור חץ או ירי הוא מרכיב נוסף של ציד שניתן ליישם בחיי היומיום שלנו, עוזר אם אנחנו מבינים את הכוח של נשימה עמוקה במודע בעת לחץ או מוצף באדרנלין. תחשבו רק כמה קשה לסחוט הדק של אקדח בצורה נכונה.

לבסוף, כבוד, כי החיים והטבע באים מלידה עם הצורך לקחת חיים. למרות שזה נשמע מנוגד לאינטואיציה, זה נכון לחלוטין. אלו שנהנים מהמבורגר מזון מהיר או מתחילים את היום עם צלחת של בייקון שנקנה בחנות, מעולם לא נאלצו לראות את החיה הזו מתה לעתים קרובות מדי לוקחים כמובן מאליו את העובדה שחיה נהרגה כדי שיהנו מהארוחה שלהם.
ציד הוא פולחני באתיקה שלו, כאשר סבל מינימלי הוא עיקרון אוניברסלי באמנויות הציד. אמנם אתה אף פעם לא יכול להיות בטוח באותה מסעדה או חנות בשר קנוי מגיע מחיה שחיה בחופשיות ומתה בצורה אנושית, אתה יכול להיות בטוח שחיה שהבירה את חייה בצורה חופשית ופראית מרגע לידתו ומתה במהירות ואנושיות עם ירייה אחת ממוקמת היטב, עברה פחות התעללות.

בספרו 'על ההרג' (‘On Killing’, Lieutenant Colonel Dave Grossman) פותח סגן אלוף דוד גרוסמן את ספר עם סיפור המסופר מאת גאריסון קיילור על ערך החיים והעקרונות בהם דוגלים מי שעוסקים בהרג של בעלי חיים. קיילור נזכר שכשהיה ילד שיידה אבנים על חזיר שהכיר שעמד להישחט במהלך היום, כיוון שמצא את הצווחות והפאניקה של החזיר כמשעשעות.

הוא ממשיך את הסיפור: "הרגשתי יד גדולה על הכתף שלי, וסובבתי, ושלי פניו של דוד היו במרחק שלושה סנטימטרים משלי. הוא אמר 'אם אי פעם אראה אותך עושה זאת או שתעשה את זה שוב אני ארביץ לך 'עד שלא תוכל שוב לעמוד, אתה שומע?' …
ידעתי בשעה הזמן שבו הכעס שלו היה קשור לשחיטה, שזה היה טקס והוא נעשה כטקס. זה נעשה במהירות, ולא היה שׁטוּת. בלי להתבדח, מעט מאוד שיחה. אנשים הסתובבו העבודה שלהם – גברים ונשים – יודעים בדיוק מה לעשות. ותמיד עם כבוד לבעלי החיים שיהפכו לאוכל שלנו. וזריקות האבנים שלנו על החזירים הפרו את הטקס הזה, זו הייתה הפרה איומה של זה וזה היה שגוי".

ככל שהחברות שלנו הופכות יותר "מתורבתות" ולכן מנותק יותר מהמציאות של הרג, אבל חושב להיות מודעים לכך על מנת לא להתעלם מהקורבן שמקריבים בכל פעם אנחנו אוכלים בשר כדי לא להיות בזבזניים.
בנוסף, אסור לאבד פרספקטיבה של אמנות הציד המוסרי של בעלי חיים.
הרי ההרג שלהם הוא לא רק למזון ולאוכל, אלא מאפשר לנו להשתפר כבני אדם.
בבסופו של יום, אנחנו קשורים באופן מהותי עם הטבע והחיים ומוות צריך להיות מחזור נורמלי וטבעי, מפחית או ביטול כאב וסבל בכל מקום אפשרי, וזה מה שאנו נקראים לעשות כאמני לחימה.
גריסון קיילור "טבח חזיר